<h1>פסקי הרי"ד — תענית</h1>
<h2>דף י.</h2>
[תענית כ"ח ע"ב] פיס'. באחד בטבת לא היה בו מעמד, וניתני [נמי] באחד בניסן לא היה בו מעמד מפני שיש בו הלל וקרבן מוסף וקרבן עצים, אמ' רבא זאת אומרת הלילא בריש ירחא לאו דאורייתא. פי' מה שקורין הלל בראש חודש אינו אלא מנהג בעלמא. אמ' ר' שמע' בן יוחי משום ר' שמע' בן יהוצדק, שמונה עשר יום בשנה יחיד גומר בהן את ההלל ואילו הן, שמונת ימי החג, ושמונת ימי חנוכה, ויום טוב הראשון שלפסח, ויום טוב הראשון של עצרת. ובגולה עשרים ואחד יום, ואילו הן, תשעת ימי החג, ושמונת ימי חנוכה, ושני ימים טובים הראשונים של פסח, ושני ימים טובים שלעצרת. פי' בערכין [י' ע"ב] מפר' טע' מאי שנא בחג דגומר כל ימי החג ובפסח אינו גומר אלא ביום טוב ראשון, משום דחג הסוכות חלוק בקרבנותיו כל יום ויום, והילכך כל יום חשוב חג לעצמו, אבל פסח אינו חלוק בקרבנותיו הילכך חד חג הן. רב איקלע להתם, חזנהו דקא קרו הלל בריש ירחא, סבר לסלוקינהו. פי' דסבר משום חובה הן עושין, ומוסיפין על דברי חכמים. כיון דחזא דקא מדלגי, אמ' שמ' מינ' מנהג אבותיהן בידיהן. תנא יחיד לא יתחיל ואם התחיל גומר. פי' אע"פ שנהגו הציבור לאומרו בראש חודש, היחיד אל יתחיל לומר, דלא נהגו כי אם בציבור, ואינו חובה שיהא חייב היחיד. ואם התחיל גומר. פי' גומר לאומרו בדילוג כדרך שעושין הציבור, וכיון דלא הוי אלא מנהג בעלמא אין מברכין לפניו, דעד כאן לא פליגי אמוראי בפרק החליל [מ"ד ע"ב] אלא במידי דהוי מדרבנן, ומן דאמ' מברכין משום דכת' [דברים י"ז] לא תסור מן הדבר, אבל מידי דלא הוי אלא מנהג בעלמ' אין מברכין עליו, כדאמ' התם חבוט חבוט ולא בריך, קסבר ערבה מנהג נביאים הוא, אלמא אין מברכין אשר קדשנו במצוותיו וציוו' על המנהג. ובני עולם שנהגו לברך אשר קדשנו במצוותי' וציוונ' לקרוא את ההלל, איני יודע על מה סמכו.
